ביאור:בראשית לא א
בראשית לא א: "וַיִּשְׁמַע אֶת דִּבְרֵי בְנֵי לָבָן לֵאמֹר לָקַח יַעֲקֹב אֵת כָּל אֲשֶׁר לְאָבִינוּ וּמֵאֲשֶׁר לְאָבִינוּ עָשָׂה אֵת כָּל הַכָּבֹד הַזֶּה."
בהמשך דף זה מופיעים ביאורים ופרשנויות של עורכי ויקיטקסט, שאינם בהכרח מייצגים את הפרשנות המסורתית.
ביאורים מסורתיים לטקסט ניתן למצוא בקטגוריה:בראשית לא א.
לָקַח יַעֲקֹב אֵת כָּל אֲשֶׁר לְאָבִינוּ[עריכה]
לבן שמע אבל הבנים לא אמרו זאת ללבן ישירות. כנראה הבנים דיברו בינהם כדי שיעקב ישמע, או שהיו ללבן מרגלים. הבנים התחילו לרקום מזימות. הם היו מסוכנים גם ללבן וגם ליעקב כי הנושא דן בבעיה כאובה - חלוקת ירושה, ולדעת הבנים לבן מבזבז את רכושו.
בְנֵי לָבָן[עריכה]
זאת הפעם הראשונה שאנו שומעים שללבן יש בנים.
כאשר יעקב ביקש מלבן את ידה של רחל, בני לבן לא השתתפו בשיחה. אנו רואים שכאשר עבד אברהם בקש את ידה של רבקה, לבן, אחי רבקה, מופיע לפני אביו בתואל (ביאור:בראשית כד נ), וכששכם ביקש את ידה של דינה, ובני יעקב דיברו איתו ולא יעקב (ביאור:בראשית לד יג). ניתן להסיק שבנים בוגרים מנהלים את המשא ומתן של נשואי אחותם. מכאן ניתן להסיק שללבן לא היו בנים (או שהם היו קטנים) כאשר יעקב בא לחרן.
כאשר לבן אמר ליעקב: "נִחַשְׁתִּי, וַיְבָרְכֵנִי יְהוָה בִּגְלָלֶךָ" (ביאור:בראשית ל כז), ניתן לחשוב שלבן מודה שרכושו גדל, כפי שיעקב מסביר (ביאור:בראשית ל ל), אולם אפשרי שמדובר שלבן זכה לבנים, הן הברכה הגדולה ביותר היא:: "הִנֵּה כִי כֵן יְבֹרַךְ גָּבֶר ... יְבָרֶכְךָ יְהוָה ... וּרְאֵה בָנִים לְבָנֶיךָ" בתהלים קכח ד-ו. ייתכן שמאז שיעקב בא ללבן, לבן זכה לבנים, ועכשו, הבנים הם כבני עשרים.
בעיתם של בני לבן[עריכה]
נאמר שתוך 6 שנים יעקב התעשר מאוד, ככתוב: "ויִַּפְרֹץ הָאִישׁ מְאֹד מְאֹד, ויְַהִי לוֹ צֹאן רַבּוֹת ושְּׁפָחוֹת ועֲַבָדִים וגְּמַלִּים וחֲַמֹרִים" (ביאור:בראשית ל מג). יעקב סיכם עם יעקב שלבן יחליט מתי יעקב קיבל מספיק, ככתוב שיעקב אמר: "בְּיוֹם מָחָר, כִּי תָבוֹא עַל שְׂכָרִי לְפָנֶיךָ" (ביאור:בראשית ל לג). לא ברור אם הבנים ידעו אודות ההסכם אבל הם ראו שלבן לא מפסיק את ההתעשרות של יעקב.
בניו של לבן הבינו שיעקב משתמש במימיו, באדמתו, בצימחיה בצאנו, בעבדיו, בכליו, ולקוחותיו של לבן. בני לבן קינאו וכעסו על יעקב וחשבו שיעקב מתעשר על חשבונם, כשם שהפלשתים קינאו וכעסו על יצחק (ביאור:בראשית כו יד). ולכן אבימלך מלך גרר הזהיר את יצחק להסתלק לפני שהפלשיתים יפגעו בו (ביאור:בראשית כו טז), וכך לבן הרגיש מתוסכל.
בני לבן לא הבינו ולא היה איכפת להם שלמעשה שליש מאדמתו של לבן היתה שייכת ליעקב כיורשו של אברהם,[1] וחצי מצאנו של לבן היה שייך ליעקב כנדוניתה של רבקה שהיא לא קיבלה. ובנוסף מגיע לבנותיו של לבן נדוניה. יעקב למעשה עבד בחינם ללבן.
בשנים הראשונות בני יעקב לא דאגו, אבל לפתע, בשנה השישית, הם ראו שיעקב "עָשָׂה אֵת כָּל הַכָּבֹד הַזֶהּ". הם הבינו שזה רכושו של יעקב, ועוד, בנוסף, אביהם חייב נדוניה לבנותיו, ושזה יבוא על חשבונם.
לפני שהבנים נולדו, הגיע ללאה ורחל נדוניה גדולה, כחצי מצאנו של לבן (ראה: חוקי חמורבי), עכשו שנולדו בנים חלקן של הבנות ירד. כאשר הבנים ראו את רכושו הגדול של יעקב הם כעסו שיעקב לוקח מחלקם, ויותר ממה שמגיע לו כנדוניה של נשותיו.
הבנים ניסו לגרום ללבן לאחד את כל רכושו, לתת נדוניה לבנותיו ולסלק את יעקב לארצו. אולם לבן, למרות שהוא לא ענה להם, התחיל לדאוג בשקט: "ויַַּרְא יַעֲקֹב אֶת פְּנֵי לָבָן; וְהִנֵּה אֵינֶנּו עִּמּוֹ כִּתְמוֹל שִׁלְשׁוֹם" (ביאור:בראשית לא ב).